ישב לו רבי שניאור זלמן מליאדי שקוע ברעיונותיו, מנותק מהסובב. בסמוך לו הנכד מנחם מענדל הקטן – מי שלימים ימשיך את דרכו בדור השלישי בעל ה’צמח צדק’ – גם הוא עסוק ב’עיסוקיו’.
כעבור זמן מה החליט הנכד מנחם מענדל להתמקם על ברכי סבא, והחל משתעשע להנאתו בזקנו תוך כדי מלמול: זיידע, זיידע (סבא, סבא.)
פונה אליו סבא ואומר: זה זקנו של סבא, זה לא סבא! איפה סבא??
מצביע הנכד על מצחו של סבא: הנה סבא!
וסבא שוב: זה המצח של סבא, זה לא סבא! איפה סבא?
כך חזר ונשנה הדבר, כאשר הנכד מנסה את מזלו ומצביע כל פעם לעבר נקודה אחרת בפני סבא… וסבא בשלו…
מנחם מענדל הקטן ‘התייאש’ ושב לעיסוקיו, הסבא גם הוא חזר לעיונו…
כעבור זמן מה, בעוד סבא שקוע בשרעפיו, שב הילד ובשובבות ילדותית קרא: זיידע! זיידע!
סבא ‘התעורר’ ומתוך חיוך רחב ומאור פנים הפנה את ראשו לעבר הנכד… או אז הכריז מנחם מענדל בתרועת ניצחון: הנה זיידע! עתה הסכים גם הסב: אכן. הנה זיידע!
מנחם מענדל הקטן זכה לקבל את אישור הסבא שאכן הצליח ‘לגעת’ בסבא…
***
לא היה זה שעשוע לשם שעשוע. מסר מכונן העביר סבא לנכד. מסר שמקפל בתוכו את המורשת כולה על רגל אחת!
ההבחנה בין מרכיבים חשובים ככל שיהיו לבין המהות עוברת כחוט השני במורשת הסבא לאורכה ולרוחבה על כל הסתעפויותיה. בכל דבר שסבא נגע, (ובמה לא?) נגע במהות.
ערכי היהדות, האמונה, היהודי, התורה, התפילה, החגים, המצוות, הכל, מקבלים במשנת הסבא מבט מרתק ומפתיע, מבט מואר מהמקום הפנימי והאמיתי. מהמהות.
***
בקטעים הבאים תחשפו לעוד זוויות מרתקות ממורשתו המאלפת של סבא.
חב”ד – חכמה בינה דעת
למי שאינו מתמצא בטרמינולוגיה של החסידות והקבלה עלול השם “חב”ד” להישמע כמליצה יפה, אפילו יומרנית. מפני מה – יכול אדם לשאול את עצמו – בחרו חסידי חב”ד להתהדר במונחים “חכמה, בינה ודעת”?…
כדי להבין מה עומד מאחורי השם ‘חב”ד’ יש להכיר מעט את הלכסיקון החסידי-קבלי:
מדובר, כאמור, במושגים קבליים, אך הם ניתנים להבנה מתוך מבט אל מערכת ההבנה של האדם. מערכת זו מתחלקת לשלושה חלקים, שהם שלושה שלבים של הבנת הדברים. שלושה אלה הם: חכמה, בינה, דעת.
נניח שהאדם שקוע בפתרונה של בעיה מסוימת. הוא מתעמק בהיבטים השונים של הבעיה ומנסה לחפש לה פתרון. התשובה לבעיה תבוא בתחילה בצורת הברקה כללית ומופשטת. לפתע כאילו יבזיק אור במוחו והוא יחוש כי הנה, זהו הפתרון. הוא לא יוכל עדיין להסביר זאת אפילו לעצמו. אותה הברקה עדינה ומופשטת זקוקה לפיתוח ולהרחבה. ועם זאת – בהברקה זו טמון הפתרון. זהו שלב ה’חכמה’ – הברק הרעיוני הקצר והמופשט.
השלב הבא יהיה – שלב ה’בינה’. האדם יתחיל לפתח את אותה הברקה, ירחיב אותה. הוא יבדוק האם היא מתאימה לכל פרטי הבעיה וכשימצא כי כן, ינתח אותה לפרטיה ולעומקה וינסח בבהירות את הפתרון בשלמותו. בשלב זה הופכת אותה הברקה כללית ומהירה לפתרון מובן היטב, רחב ועמוק.
אך בזה עדיין לא מסתיימת מלאכת ההבנה. הרעיון השלם הזה עדיין נתפס כמשהו מרוחק ומנותק. הוא לא הספיק עדיין לשקוע בתודעתו של האדם ולהיקלט היטב. הוא אמנם שלם וברור, ועם זאת – קצת מרחף וקצת בלתי מציאותי. כאן נכנסת לתמונה ה’דעת’. כוח-שכלי זה תופס את הדבר לעומקו ולכל משמעויותיו. ה’דעת’ הופכת את הרעיון לחלק בלתי-נפרד מעולמו המחשבתי של האדם. בשלב הזה מגיע הרעיון לבשלות מליאה.
שיטת חב”ד היא, אפוא, שיטה התובעת, שכל דבר יבוא מתוך הבנה יסודית שלמה ועמוקה, הבנה שתהיה מורכבת מכל השלבים של החשיבה ההגיונית: מחכמה, מבינה ומדעת.
שכל מול רגש
תורת חב”ד עוסקת למעשה בכל עולם ההגות והמחשבה של היהדות. היא דנה ביחסים שבין הבורא לבריאה, בדרכים שבהן שולט הבורא על עולמו, כיצד הוא מקיים ומחייה את העולם והמטרה שלשמה הוא ברא בכלל את העולם כולו. אנו מוצאים בתורת חב”ד הסברים מאלפים על מהותן של התורה ומצוותיה, על ייחודו של עם-ישראל ועל כוחותיה של הנשמה היהודית. בתורת חב”ד גם מצויים ניתוחים מעמיקים ונפלאים של נפש האדם וקיימת בה חדירה לרבדים העמוקים ביותר של הנשמה היהודית.
ישנו מכלול רחב של שאלות-יסוד המהווה נושא מתמיד לדיון במשנתה של חסידות חב”ד. כמה מהן הן השאלות: לשם מה ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם? האם היה חסר לו דבר-מה שלשם כך ברא את העולם? וכיצד נוצר עולם כה מורכב ובעל כל כך הרבה ניגודים מהאלוקים האחד והיחיד אשר “מהותו” היא אחדות פשוטה?
מקום נרחב מוקדש לעיסוק בשאלות המטרה והתכלית: מהי התכלית שבלימוד התורה ובקיום מצוותיה? לשם מה הייתה הנשמה האלוקית שלנו צריכה לרדת מן העולם הרוחני העליון שבו שרתה אל עולמנו הגשמי והתחתון? מהי התועלת שבירידה עצומה זו? מהו סופו של העולם, האם הוא יישאר כפי שהוא לנצח או שיחול שינוי בכל מהותו בשלב זה או אחר?
זהו אחוז מזערי מהנושאים שבהם דנה תורת חב”ד. המאפיין את צורת דיונה הוא – ההיגיון המוצק של ההסברים, הבהירות, העומק ועם זאת – הפשטות הניתנת להשגה לכל אדם.
חשוב לציין כי חב”ד ומשנתה אינן דוגלות בשכלתנות קרה, חלילה. להפך, תורת חב”ד מנחה להפעיל את הרגש ולרתום אותו בכל העוצמה לחיי המעשה היהודיים. ואולם כאשר הרגש הזה מנווט ומופרה על-ידי השכל יש ביטחון שהרגש יפנה למקומות הנכונים ואף יבוא לידי ביטוי מקסימלי. העיסוק בתורת חב”ד העיונית מגביר את המודעות לתחומים עדינים שלא היו קרובים קודם-לכן והופך את האדם לרציני יותר, שלם יותר עם השקפת עולמו, מיושב יותר – וגם בעל חיוניות ושמחת-חיים גדולה יותר.
מוח שליט על הלב
יסוד נוסף, הקשור קשר הדוק לדברים הנ”ל קובע כי “המוח שליט על הלב”. יתר על כן, על האדם לעמול ולהתייגע עד כי יביא עצמו למצב שבו גם בחיי היום-יום שלו המוח ישלוט על הלב.
פירוש הדברים: חב”ד גורסת, כי מטבע הדברים ניתנה למוח שליטה על הלב, לאמור: השכל שולט על הרגשות. באמצעות שכלו יכול האדם לחזק ולפתח רגשות חיוביים ולהתגבר על רגשות בלתי-רצויים. הלב, במהותו, נתון לשליטת המוח.
ייתכן אמנם שהאדם לא ינצל את יכולתו זו, וזה מה שקורה כאשר אין האדם עוסק בהתמדה בעיצוב מבנה אישיותו. אצל אדם זה הרגשות הם השולטים. הוא נסחף אחר רגשותיו, מתלהב לפתע אחר דבר מסוים ולאחר זמן-מה חוזר ומצטנן, וחוזר חלילה.
חסידות חב”ד שוללת זאת מכל וכל. היא דוחה אפילו רגשות חיוביים כאשר אין הם מבוקרים וכשאין להם גב רעיוני איתן. היא דורשת שכל רגש וכל אקט של התלהבות ייוולדו ממסקנות שכליות מבוקרות ושגם אז תהיה למוח שליטה עליהם.
תורת חב”ד מלמדת, כי התבוננות במעלותיו של דבר מסוים והתעמקות בהן, עשויים לפתח רגשות אהבה וחיבה אליו; ולחילופין, התעמקות במגרעותיו של דבר אחר עשויה ליצור רגשות של דחייה וסלידה מפניו. כך שבאמצעות הפעלת המחשבה וההתבוננות יכול האדם להביא לידי כך, שגם רגשותיו יהיו טובים וחיוביים. זו אפוא משמעות המושג החב”די הנפוץ: “מוח שליט על הלב”.
האמונה והשכל
בעוד ענפים אחרים ביהדות ובחסידות הדגישו את עניין האמונה – אמונה בה’, אמונה בצדיק – רוממה חסידות חב”ד את עניין ההבנה. לא כבסיס לעולמו הרוחני של האדם, אלא כתוספת לאמונה התמה.
האמונה – ועל כך אין כל וויכוח – היא כוח חשוב ביותר וחזק ביותר. היא נובעת מהרבדים העמוקים ביותר של הנשמה היהודית. אין לה כל הגבלות וכשהיא פורצת היא עשויה להביא את היהודי אף למסירות-נפש למען יהדותו. אך יש לה חסרון אחד: היא עלולה להיות מרוממת מאוד, מופשטת, עד שהאדם עלול לפעול בניגוד לה.
יתירה מזו: אפילו אם האדם חש את אמונתו ופועל בהתאם לה – עדיין לא הגיע אל השלמות הנדרשת ממנו. משום שלמעשה קיימת כאן מעין ‘כפייה’ של האמונה וחסרה ההזדהות הנפשית המלאה. אם שכלו ורגשותיו של האדם אינם יכולים לקבל את מה שמחייבת האמונה, ייתכן אמנם שהוא יפעל כפי אמונתו, אך הוא לא יעשה זאת בצורה שלימה ו”בכל הלב” – כי ליבו ומוחו אינם בשלים לקבל את מה שחשה האמונה.
לכן – תובעת חסידות חב”ד – צריך האדם להביא לידי כך, שכל אותם דברים המתחייבים על-ידי האמונה יהיו גם ברורים מבחינה הגיונית. על האדם ללמוד כל זאת ולהבינם היטב, עד שגם שכלו יגיע לאותן מסקנות והן תהיינה ברורות והגיוניות.
וכאשר המוח מבין דבר-מה נמשך אחריו גם הלב ומתעוררים הרגשות המתאימים. אם כן, על-ידי-כך שהאדם מבין בשכלו את כל מושגי היהדות – הוא גם נמשך אליהם ומתאווה לקיימם. כך יוצא, שעבודתו את בוראו נעשית מתוך שלימות נפשית מליאה ומתוך הזדהות פנימית עמוקה.
בין להגיד ללדעת
ונחתום בהקשר זה, בסיפור הבא:
כאשר נסע רבי שניאור-זלמן אל המגיד ממזריטש – הוא עורר בכך את חמתו של חמיו. הלה היה מן ה’מתנגדים’ אשר חששו, כי החסידות תביא להפסקת העיסוק בתורה ולידי זלזול במצוותיה ומשום כך כעס מאד על שחתנו המוכשר ‘נלכד’ ברשת החסידות.
עבר זמן ורבנו שניאור-זלמן חזר לביתו. חמיו שעקב אחר מעשי חתנו הצעיר, גילה להפתעתו, כי לא חל כל שינוי באורח-חייו של חתנו. הוא המשיך ללמוד ולהתפלל כשם שעשה זאת קודם לכן. הוא הקפיד לקיים את כל מצוות התורה כשם שהידר בקיומן בטרם נסע למזריטש.
בשלב מסויים לא היה יכול עוד להתאפק ופנה אליו בשאלה: “לשם מה נסעת למזריטש? הרי אתה לומד כשם שלמדת קודם לכן, מתפלל כשם שהתפללת לפני נסיעתך לשם, מקיים מצוות באותה התלהבות שבה קיימת אותן בטרם הכרת את החסידות; מה נתנה לך, אפוא, הנסיעה למזריטש?!”.
השיב רבי שניאור-זלמן: “עכשיו אני יודע שיש אלוקים בעולם!”.
פרץ חמיו בצחוק ואמר: “לשם כך צריכים לנסוע למזריטש?! את זאת יכולת לשמוע גם מהמשרתת הפשוטה שלנו!…”.
ותוך כדי דיבור קרא האיש למשרתת ושאלה: “הגידי לי, בבקשה, האם את יודעת שיש אלוקים בעולם?”. “בוודאי שאני יודעת!”, השיבה המשרתת, “ברור שיש אלוקים בעולם!”.
“נו?”, חזר החותן ושאל את רבי שניאור-זלמן , “מדוע לא שאלת זאת אצל המשרתת? גם היא הייתה יכולה ללמדך שיש אלוקים בעולם…”.
נענה רבי שניאור-זלמן ואמר: “ההבדל ביני למשרתת הוא, שהיא אומרת שיש אלוקים ואילו אני יודע זאת!”.
סיפור זה ממחיש היטב את אחד מיסודותיה העיקריים של שיטת חסידות חב”ד: החובה ללמוד, לדעת ולהבין את הדברים.