מסכת חייו

הולדתו

הסבא רבי שניאור זלמן מליאדי, נולד בח”י באלול בשנת התק”ה (1745) ונסתלק בכ”ד בטבת בשנת התקע”ג (1813). הוא נולד בעיירה ליאוזנא שברוסיה הלבנה לאביו, רבי ברוך, שהשתייך לקהילת ה’נסתרים’ (=קבוצה שפעלה בסתר להפצת תורה ולשיפור חיי היהודים) והיה מחסידיו המסורים של מחולל תנועת החסידות הכללית, רבי ישראל בעל-שם-טוב (הבעש”ט).

רבי שניאור זלמן היה לפלא כבר מקטנותו. בכמה מקורות מסופר, כי עוד לפני לידתו מסר הבעש”ט הקדוש להוריו הנחיות מדוקדקות לדרך גידולו וחינוכו של הילד העתיד להיוולד. וכשנולד – הורה הבעל שם טוב להוריו להסתירו מעין רואים ושלא לספר את ‘חכמותיו’, כדרכם של הורים.

בפנקס הקהילה של ליאוזנה רשום, כי בהיותו בן חמש שנים נתקבל ל’חברה-קדישא’ של העיר (לאו דווקא במינוח העכשווי, המתייחס לאחראים על טיפול במתים וקבורתם, אלא בהקשר רחב יותר של ‘טובי העיר’ ומובחריה האחראים לסדר-היום הציבורי). וכאשר הגיע לגיל מצוות נתקבל כחבר מן המניין ב’חברה קדישא’, וגדולי העיר כינו אותו בתארים בלתי מקובלים אפילו כלפי גאונים ישישים!

רבי שניאור זלמן נחשב גאון פלאי לא רק בתורה אלא גם במדעים כלליים. ידיעותיו אלה נחשפו, בין השאר, כאשר פתר שתי בעיות קשות אשר העסיקו את המומחים ואנשי המדע באזור מגוריו. אחד מגדולי הפרופסורים התפעל ביותר מכישרונותיו של הנער הצעיר והיללו בפני מכריו. מאוחר יותר, כאשר נכנס רבי שניאור זלמן לפעילות ציבורית, הסתייע רבות במוניטין שעשה לו אותו פרופסור.

מז׳יבוז ומזריטש

מעניינת העובדה, שאביו, שכאמור היה מחסידי הבעש”ט, לא סיפר לבנו אודות רבו (הבעש”ט). היה זה על-פי הוראתו המפורשת של מורנו הבעש”ט, אשר הסביר, כי הנער שניאור זלמן  צריך להגיע אל החסידות בכוחות עצמו, ללא הכוונה! (יש בכך ביטוי לקו המיוחד המאפיין את כל שיטת חב”ד – דרך של עבודה-עצמית. ראו גם להלן).

אל עולמה של  החסידות הגיע בהיותו בן 20-18. הוא נסע אז לעיירה מזריטש, שבה הנהיג את החסידות תלמידו של הבעש”ט וממלא מקומו – רבי דוב-בער, המכונה ‘המגיד ממזריטש’, והפך במהרה לתלמידו ולאחד הבולטים מביניהם.

חיבור שולחן-ערוך הרב

על-אף היות רבי שניאור-זלמן הצעיר שבחבורה, זכה דווקא הוא ליחס מיוחד של קירבה רבה ושל הערכה גדולה מצד רבו, המגיד ממעזריטש. ביטוי להערכתו הגדולה של המגיד כלפיו ניתן בעובדה שמבין כל תלמידיו, דווקא עליו הטיל את המשימה הכבדה והאחראית של כתיבת מהדורה חדשה, מקיפה ומעודכנת ל’שולחן ערוך’, ספר הפְּסיקה היהודי.

במכתביו של המגיד הגדול ממזריטש (מאלה שנתגלו מ’הגניזה החרסונית’ הידועה) הוא כותב עליו דברים מפליאים ומדהימים. למשל, באחד המכתבים הוא כותב כך: “…שיקול הדעת הראשון של תלמידי הוותיק, ר’ זלמינא (=בכינוי-חיבה זה נהג המגיד לכנות את רבי שניאור-זלמן) בעל השולחן-ערוך יחי’– היא נבואה קטנה, וכל היוצא מפיו יעשה. כי אם היה בדורו של אדמו”ר הבעש”ט זיע”א – גם כן היה מצוין…”.

.